הרעיון נלקח מכאן.
קוראים לה דפנה (שם מלא שמור במערכת).
אני מניחה שציינתי אותה, אם לא בשם, כבר מלא פעמים, בגלל שהיא לגמרי שינתה את החיים שלי. היא הייתה המחנכת שלי בכיתות ז' ו-ח', ובגלל שההורים שלי תמיד העדיפו לטוס בספטמבר לחופשות, יצא שהייתי מתחילה את הלימודים בפספוס מפה או משם. כשרק התחלנו ללמוד איתה היא עשתה בוחן, ואני חזרתי מחו"ל יום או יומיים לפני כן ולא ידעתי כלום. ניסיתי להעתיק מחברה, והיא תפסה אותי וצעקה עלי. בנחישות של טינייג'רית, נשבעתי שאשנא אותה לנצח. אבל האמת היא שהייתה אחלה בנאדם, ובשלב זה או אחר הסתדרנו. היא גם הייתה מהמורות הקוליות, שכל הכיתה אהבה. לא היה איסור ללעוס מסטיק בכיתה, רק אזהרה שאם נתפסתן לועסות, היא הייתה יושבת עליכם.
מתישהו היה מבחן בספרות, שתמיד היה המקצוע הכי אהוב עלי, שהיא לימדה, וכרגיל קיבלתי ציון נמוך. שלא כרגיל, אחרי המבחן היא דיברה איתי לכמה דקות, שאלה את השאלות בע"פ וביקשה שאענה, שרק אגיד לה את התשובה, בלי הצורך לכתוב או למרוח. באספת הורים שהייתה אחר כך, היא אמרה לאמא שלי בפשטות שצריך לקחת אותי לאבחון, כמה שיותר מהר. היא סיפרה לה על המבחן ועל השיחה אח"כ, ואמרה בצורה מאוד ברורה שהיא רואה שהידע קיים, אבל הוא לא מתרגם לכתב. יותר מזה, משהו בכתב לא מסתדר לה. בגודל שלו, באותיות/מילים שנשמטות... צריך אבחון.
אנחנו מדברים על סביב גיל 13-14, כן? הייתי במערכת החינוך כבר 7-8 שנים והתקבעה לי התפיסה הרווחת בסביבתי, והיא שאני סתומה. אמנם הייתי בדוברי אנגלית עם מבטא אמריקאי (למרות ששני ההורים ישראלים ואין לי שום קירבה לשפה), אבל פתרו את זה בתור כשרון לשפות, משמע, לא צריך שכל. אבל אמא שלי ממושמעת, ואם מישהו סמכותי אומר אז עושים, אז הלכנו לאבחון. הנקודה העיקרית שמצאו (היו עוד, שלא הובילו להקלות כלשהן) הייתה שאני מחזיקה את העיפרון לא נכון בצורה שגורמת לי לכתוב מאוד לאט למרות שאני משקיעה בזה הרבה מאמץ פיזי, ובגלל שהמוח כבר התקדם לשורה הבאה, המילים מתפספסות, והכתב נראה כמו של ילדה בכיתה ב'. אז נתנו לי הערכת זמן, עם המלצה לתת לי להקליד, ככל שניתן (לקראת סוף שנות התשעים). פתאום לא הייתי מטומטמת. פתאום היה עוד משהו.
אז התחלתי ללכת למרפאה בעיסוק, והחזקתי את העיפרון נכון, והיה לי עוד זמן במבחנים. שנתיים אחר כך, בתיכון, קיבלתי תעודה בה היה כתוב שאני תלמידה מצטיינת, והלכתי לתחקר את המחנכת למה כתוב שם את המילה הזו, והאם כוונתה לנחם אותי בצורה אדיבה, כי לא הגיוני שאני אהיה מצטיינת. טיפשה כמוני? את כל המתכונות והבגרויות כבר עשיתי בע"פ.
אז המורה דפנה שינתה את החיים שלי. לא בטוח שבלעדיה הייתי מסיימת את הלימודים, שלא לדבר על לקבל תואר ראשון. המורה דפנה, עם כיתה של 35-40 תלמידים, ראתה אותה בין כולם, הקדישה תשומת לב, ועזרה לי לסלול נתיב אחר לחלוטין מזה שהייתי עליו. לא יכולה לחשוב על שום גורם מערכתי ששינה לי החיים כמוה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה