ובכן, תיאודורה שלכם הייתה בחופש.
לא שהיא פספסה משהו, כי לא היו תגובות לפוסט הקודם, אבל זה בסדר, היא לא מרירה.
(האמת שהיא כן, אבל כשהיא הביאה לשוקולד למשרד והציעה למישהי בהסבר שיש פה דרגות מרירות שונות והמישהי ענתה - "לא תודה, אני מרירה מספיק בעצמי", אז היא כל כך התלהבה מהבדיחה שהיא הייתה חייבת למצוא דרך לשלב אותה כאן. טה דה!)
שבוע באירופה, מספר יעדים. חופשה דחוסה, הרבה להספיק ולראות ובגלל שהחצי השני שלי היה מעט מאוד בחייו בחו"ל, אז החלטנו לעלות על הגל של גבולות פתוחים ולהספיק כמה שיותר. הוא תכנן את רוב הטיול, מסיבות שלא לגמרי ברורות לי פשוט לא היה לי כוח ואנרגיה להיכנס לזה. הרוב הגיע מסרטוני YouTube שהוא חרש עליהם, פה ושם התייעצויות בפורומים וכמה שהואלתי לחקור. לא יצאתי בסדר בעניין, באמת שלא הצלחתי לגרום לעצמי לטרוח, אבל ביררתי את מה שיכולתי ונתתי לו להוביל ובעיקר דאגתי לסידורים הלוגיסטיים (בארץ ובחו"ל, וגם על זה הצלחתי להתמרמר בסוף).
אני מרגישה כאילו אני מנסה לתאר לכם את Starry Starry Night של ואן גוך במלל. במקום להראות, אני יושבת פה ומדברת על משיכות המכחול... ובכן, שווייץ יפהפייה, ובהחלט אשוב אליה. למרות לינה פעם ראשונה בחיי בהוסטל, היה מצוין באיכות גבוהה, ולמרות שישנתי גרוע כי זו אני, ולמה לא להיות פולניה, היה כיף. נופים מדהימים, אוכלים סנדוויצ'ים וחיים על מזון מסופר כי הכל בסביבה כל כך יקר, אבל הנופים והאוויר והמרחב האישי! בארץ יש קושי אדיר במרחב אישי, ואני מגלה שאני מפתחת סוג של אלרגיה נפשית למגע. שזה די עצוב, אבל נניח לכך - הפואנטה שלי היא שבארץ כל הזמן נוגעים בי. בתחבורה הציבורית תמידתמידתמיד, במטבחון של המשרד, אנשים שאני לא מכירה ולעתים מכירה ולא אוהבת, ויש המון מגע לא רצוי שממש מחרפן אותי. ברגע שיורדים מהמטוס בחו"ל, פתאום עוברים ממצלמה עלובה לזווית רחבה. נקבע שטח אישי ולא נכנסים אליו. חוץ מהתיירים האסיאתיים - סינים? - שהיו בכל חור בשווייץ וטיפסו אחד על השני ועלי ואחת שכמעט זרקתי מרכבל בדרך להר כלשהו שם - היה מרחק אישי וחמצן ואפשר היה לנשום.
איזה תיאור מבולגן. רואים שאני לא יודעת מה אני רוצה לכתוב כאן.
אז המדינות ששוות ציון שהייתי בהן היו שווייץ וגרמניה. הראשונה הייתה מסקרנות, השנייה הייתה מנסיבות ומרצון לנסות. תמיד הייתה לי דחייה מגרמניה. מצד אחד חלק מהמשפחה של סבא הלכה פייפן בשואה, אבל פולנים ולא ברור מי הלך ואיך. אבל מהצד השני סבתא הייתה גרמניה שעלתה לארץ עוד לפני שהעניינים בגרמניה הסתבכו (Side note: לא מדויק, כי היא עלתה לארץ בהיריון מגבר נשוי כשהייתה רווקה...), כך שיש בזה סוג של תיקו. אבל תמיד היה שם אנטי רציני מבחינתי. אז בסדר, עלו הנסיבות ואמרתי יאללה, נפרגן. אז פרגנתי. ו... לא מפרגנת. לא יודעת למה, לא מתחברת. גבוהים מדי, בלונדיניים מדי, שותים בירה מדי, ארים מדי... לא מתחברת. עכשיו, יתכן שהאנטי הוחמר מכיוון שאמא שלי - איך לא - הביעה מרמור על כך שאנחנו נוסעים לגרמניה ולא עוברים בבית קברות יהודי בעיר מסוימת - שעה וחצי נסיעה לכל כיוון מאיפה שתכננו להיות - שבו קבורים סבא, סבתא ודודה שלה. וכל פעם שהיינו מדברים על הנסיעה לחו"ל, היא הייתה שואלת לאן בגרמניה ואז שומעת שזה לא כולל את בית הקברות ומשנה נושא. בכזו מידה שיום לפני הנסיעה היא התקשרה לשאול פרטים לגבי הכלב ושאלה לאן בכלל אנחנו נוסעים כי היא לא זכרה, כי שוב, זה לא פאקינג נירנברג.
ואז כשאישי נסע להביא להם את הכלב - כי הם סבא וסבתא שמסתדרים הרבה יותר עם כלבים מאשר עם בני אדם ולכן היו סוג של כמעט אפילו שמחים לשמרטף - היא הסתודדה איתו ואמרה שלא יגיד לי, אבל היא ממש מאוכזבת שאנחנו לא נוסעים לבית הקברות היהודי ההוא.
טוב, לא התחלתי כאן עם אג'נדה אבל ללא ספק יצאתי עם אחת.
אמשיך על חו"ל בהזדמנות. נראה לי שאם אני ממשיכה בפוסט זה נגמר איתי עומדת עם מכונת ירייה על מגדל וצורחת על כך שאמא אף פעם לא אהבה אותי מספיק.
לא שהיא פספסה משהו, כי לא היו תגובות לפוסט הקודם, אבל זה בסדר, היא לא מרירה.
(האמת שהיא כן, אבל כשהיא הביאה לשוקולד למשרד והציעה למישהי בהסבר שיש פה דרגות מרירות שונות והמישהי ענתה - "לא תודה, אני מרירה מספיק בעצמי", אז היא כל כך התלהבה מהבדיחה שהיא הייתה חייבת למצוא דרך לשלב אותה כאן. טה דה!)
שבוע באירופה, מספר יעדים. חופשה דחוסה, הרבה להספיק ולראות ובגלל שהחצי השני שלי היה מעט מאוד בחייו בחו"ל, אז החלטנו לעלות על הגל של גבולות פתוחים ולהספיק כמה שיותר. הוא תכנן את רוב הטיול, מסיבות שלא לגמרי ברורות לי פשוט לא היה לי כוח ואנרגיה להיכנס לזה. הרוב הגיע מסרטוני YouTube שהוא חרש עליהם, פה ושם התייעצויות בפורומים וכמה שהואלתי לחקור. לא יצאתי בסדר בעניין, באמת שלא הצלחתי לגרום לעצמי לטרוח, אבל ביררתי את מה שיכולתי ונתתי לו להוביל ובעיקר דאגתי לסידורים הלוגיסטיים (בארץ ובחו"ל, וגם על זה הצלחתי להתמרמר בסוף).
אני מרגישה כאילו אני מנסה לתאר לכם את Starry Starry Night של ואן גוך במלל. במקום להראות, אני יושבת פה ומדברת על משיכות המכחול... ובכן, שווייץ יפהפייה, ובהחלט אשוב אליה. למרות לינה פעם ראשונה בחיי בהוסטל, היה מצוין באיכות גבוהה, ולמרות שישנתי גרוע כי זו אני, ולמה לא להיות פולניה, היה כיף. נופים מדהימים, אוכלים סנדוויצ'ים וחיים על מזון מסופר כי הכל בסביבה כל כך יקר, אבל הנופים והאוויר והמרחב האישי! בארץ יש קושי אדיר במרחב אישי, ואני מגלה שאני מפתחת סוג של אלרגיה נפשית למגע. שזה די עצוב, אבל נניח לכך - הפואנטה שלי היא שבארץ כל הזמן נוגעים בי. בתחבורה הציבורית תמידתמידתמיד, במטבחון של המשרד, אנשים שאני לא מכירה ולעתים מכירה ולא אוהבת, ויש המון מגע לא רצוי שממש מחרפן אותי. ברגע שיורדים מהמטוס בחו"ל, פתאום עוברים ממצלמה עלובה לזווית רחבה. נקבע שטח אישי ולא נכנסים אליו. חוץ מהתיירים האסיאתיים - סינים? - שהיו בכל חור בשווייץ וטיפסו אחד על השני ועלי ואחת שכמעט זרקתי מרכבל בדרך להר כלשהו שם - היה מרחק אישי וחמצן ואפשר היה לנשום.
איזה תיאור מבולגן. רואים שאני לא יודעת מה אני רוצה לכתוב כאן.
אז המדינות ששוות ציון שהייתי בהן היו שווייץ וגרמניה. הראשונה הייתה מסקרנות, השנייה הייתה מנסיבות ומרצון לנסות. תמיד הייתה לי דחייה מגרמניה. מצד אחד חלק מהמשפחה של סבא הלכה פייפן בשואה, אבל פולנים ולא ברור מי הלך ואיך. אבל מהצד השני סבתא הייתה גרמניה שעלתה לארץ עוד לפני שהעניינים בגרמניה הסתבכו (Side note: לא מדויק, כי היא עלתה לארץ בהיריון מגבר נשוי כשהייתה רווקה...), כך שיש בזה סוג של תיקו. אבל תמיד היה שם אנטי רציני מבחינתי. אז בסדר, עלו הנסיבות ואמרתי יאללה, נפרגן. אז פרגנתי. ו... לא מפרגנת. לא יודעת למה, לא מתחברת. גבוהים מדי, בלונדיניים מדי, שותים בירה מדי, ארים מדי... לא מתחברת. עכשיו, יתכן שהאנטי הוחמר מכיוון שאמא שלי - איך לא - הביעה מרמור על כך שאנחנו נוסעים לגרמניה ולא עוברים בבית קברות יהודי בעיר מסוימת - שעה וחצי נסיעה לכל כיוון מאיפה שתכננו להיות - שבו קבורים סבא, סבתא ודודה שלה. וכל פעם שהיינו מדברים על הנסיעה לחו"ל, היא הייתה שואלת לאן בגרמניה ואז שומעת שזה לא כולל את בית הקברות ומשנה נושא. בכזו מידה שיום לפני הנסיעה היא התקשרה לשאול פרטים לגבי הכלב ושאלה לאן בכלל אנחנו נוסעים כי היא לא זכרה, כי שוב, זה לא פאקינג נירנברג.
ואז כשאישי נסע להביא להם את הכלב - כי הם סבא וסבתא שמסתדרים הרבה יותר עם כלבים מאשר עם בני אדם ולכן היו סוג של כמעט אפילו שמחים לשמרטף - היא הסתודדה איתו ואמרה שלא יגיד לי, אבל היא ממש מאוכזבת שאנחנו לא נוסעים לבית הקברות היהודי ההוא.
טוב, לא התחלתי כאן עם אג'נדה אבל ללא ספק יצאתי עם אחת.
אמשיך על חו"ל בהזדמנות. נראה לי שאם אני ממשיכה בפוסט זה נגמר איתי עומדת עם מכונת ירייה על מגדל וצורחת על כך שאמא אף פעם לא אהבה אותי מספיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה