נלקח מכאן.
אני מנסה לכתוב יותר, וחושדת שכל דבר שאנסה לכתוב על חיי עלול להפוך לרצף קיצורים ותהיות, אז למה לא לכתוב על נושא שלא אני חשבתי עליו ואולי גם מילים לא שלי יתגלגלו לכאן.
אז כמובן שיש לי חשבון בפייסבוק, כמו רוב בני דורי. בעבר זו הייתה הרשת החברתית השלטת מבחינתי, והייתי חולקת כל מיני אנקדוטות, בדיחות ותמונות מהתקופות שניסית להוכיח שיש לי חיים. לא לקח לי יותר מדי זמן להבין שיש איזה ניסיון לתמונה מייצגת, אבל בתקופות שהיו לי יותר חברים בחו"ל והייתי יותר פעילה, זה הרגיש כמו מקום מאוד רלוונטי. בשנים האחרונות זה הפסיק להיות המצב. יותר מזה, לאחרונה בן הזוג העלה תמונות שלנו עם הפצפונת. חיפשתי אותה לחד קרן, והוא כתב בדיחה שקישרה בין זה לבין חברותיוניקורן שעוזבות את הארץ. זה היה קטן ושטותי וחסר משמעותי. ופתאום זינק מישהו שלמדתי איתו בתיכון, שלא דיברתי איתו מאז שעזבתי את התיכון, והתחיל ברוח לעודד אותנו לעזוב את הארץ. אני כמובן התעצבנתי ומהר מאוד זה התגלגל לפיצוץ ברוח 'מי אתה שתגיד לבן הזוג שלי מה לכתוב בקיר שלו'. בנקודה שאותו בחור הודיע לי שאנחנו אנטי דמוקרטיים כי אנחנו מוחים נגד הממשל, הפסקתי לכתוב וחסמתי אותו.
עכשיו, לא היינו ידידי נפש בתיכון, אבל הוא היה בנאדם חמוד והיינו באותה כיתה, אם כי במגמת שונות. ובראש שלי מהדהד זיכרון, שישבנו בכיתה קבוצה של אנשים, וחבורה של ערסים ניסו לדחוף לתוך פח האשפה מישהו מהשכבה. ואותו בנאדם קם ועמד מולם, ולא התחיל מלחמה אבל אמר להם ברוגע להפסיק ודיבר איתם, והם שחררו את ההוא מהפח. וככה אני זוכרת אותו. ככה זכרתי, לפחות.
לפני שהוא הודיע לי שאני אנטי דמוקרטית ואני התחלתי לתהות אם הוא כל כך טיפש שאני צריכה להסביר לו את הערך מויקיפדיה.
אז זה היה פייסבוק. לדעתי אינסטוש וטיק טוק זו אותה גברת בשינוי אדרת בראי 'איזה נפלאים חיים שלנו' ואין לי סבלנות לזה.
אבל אני כן בטוויטר. תמיד הייתי אישה של מילים. לא בשמי, כמובן. שם בדוי אחר. שנינויות וקיטורים וחדות וטמפרמנט עם טיפונת תיבול של רחמים עצמיים. אני חושבת ששם אני הכי קרובה למי שאני כאן, למען האמת. אולי טיפה פחות עצב או שהוא מוסווה בצורה יותר משעשעת.
קל יותר לצחוק מלבכות, איי גס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה