זה תפקוד בגלל שחייבים לתפקד.
חייבים לעבוד, חייבים לאכול, חייבים לנקות את הבית, לעשות את הכלים, לכבס את הבגדים, לצאת ולהאכיל את הכלבה, זו מטוטלת האינרציה שדורשת שדברים יעשו ולכן הם נעשים, בלי שום סיבה אחרת.
אבל אחרי תקופה ממש טובה וחיובית של שנינו, הוא נפל בגלל חוסר שינה וסירוב מטומטם לעשן גראס כדי להקל על הכאבים, ועכשיו שנינו מלקקם את הפצעים. הוא כועס על העולם, אני כועסת על העולם ועליו. כרגיל אני מוצאת מתוכי נכונות להפגין רכות ואמפתיה - בין העקיצות, בין הכעס, בין הזעם, בין חוסר הסבלנות - אבל אצלו זה לא כל כך פשוט.
הוא עמוק שם בפנים, ואני כרגיל עומדת בשולי הבור ומדי פעם קוראת לו מילות עידוד, בשאר הזמן מקטרת שהוא לא יוצא כבר. מקטרת, מקטרת, מקטרת. יותר כועסת מכל דבר אחר. חסרת סבלנות, חסרת כוח, חסרת אנרגיה, רק כועסת וכועסת וכועסת, ועדיין מרגישה את עצמי עליונה כי אני מצליחה להפגין קמצוץ רכות ועדינות כלפיו בזמן שהוא... כועס עלי? פוחד ממני? רואה רק את עצמו כי הראש תחוב כל כך עמוק בתוך התחת?
מי יודע ולמי אכפת. העיקר, כועסת כועסת כועסת. וזה הרגש הכי מיותר, הכי בנאלי, לא עוזר בכלום.
The world owes you nothing. It was here first.
בסבב IVF שני, ואני מרגישה שהפעם לא יקרה כלום, כמו פעם קודמת. כלומר, גם אם יוציאו את הביציות, גם אני אצליח למצוא את הרגשות הנחוצים כדי לעזור לו לספק דגימה, גם אם תהיה הפריה, הגוף לא יעשה עם זה כלום. הגוף יהיה נעול.
"לא. לא מוכן. לא מקבל. יש יותר מדי מתח וכעס וזעם וחוסר אונות וחוסר ודאות וכאב ואין רשת ביטחון ולעולם אין גדרות. שום דבר לא יצמח באזור קרב. שום טוב לא יצא מכל הרע הזה."
אז אני אומרת לעצמי 'פעם שלישית גלידה'. עושה את הכל ועדיין, הפעם ויתרתי מראש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה