השבוע התאפיין בעיקר בשיבוש משונה במנגנון השינה: לא היה בוקר אחד שיכולתם למצוא אותי במיטה אחרי 5 בבוקר. ללא קשר לאיזו שעה הלכתי לישון, החל מ-4 ומשהו כבר התחלתי להסתובב כמו פורפרה, מנסה להשתכנע שהכרית הנוחה הזו היא באמת הדבר הכי נפלא בעולם.
על הצד החיובי, זה אפשר לי ללכת יותר מ-3 ק"מ לעבודה כל יום, אז אני בהספק צעדים מצוין.
בהתאמה, סביב 8:30 בערב כבר אין עם מי לדבר, מלבד פעם אחת שהייתי ערה עד 10... כי נרדמתי על הספה בין 7:30-9. אני מאמינה שזה התרגשות לקראת הנסיעה, אבל אין ספק שזה מתיש.
יש המון לחץ, המון חששות, וכשחווים אותם בזוג, צריך לעשות מאמץ מודע כדי שאחד ירגיע את השני במקום פשוט לייצר אותן בסטריאו. אבל נראה שבינתיים מצליחים. כשהוא נלחץ אני מהווה משקל נגד, מצביעה על נקודות ההיגיון ומחייכת ומאושרת מהנסיעה, וכשאני מתלבטת הוא מנסה להכניס היגיון לעניין.
הייתה פשלה השבוע, אבל כתוצאה מאי הבנה וחוסר ידע, יצא שלא שילמנו ארנונה כבר 8 חודשים. היינו מקבלים שוברי תשלום והבחור חשב שזו חשבונית (גם אני הייתי חושבת כך) ופתאום אני מגיעה הביתה אחה"צ ומגלה בדואר מכתב מההוצאה לפועל, שהיה ברור שהם היו שם פיזית ושמו אותו בתיבה.
לזכותי יאמר שחיכיתי בסבלנות רק שהבחור יסיים להתקלח ורק אחרי כמה דקות פרצתי בבכי היסטרי, אבל... אי הבנה, כאמור. שילמנו. הכל בסדר, טפוטפוטפו. הבחור מתכנן לקדם את נושא העבודה במרץ אחרי שנחזור, להיכנס לתחום הצילום ולחזור להרוויח ולהתקדם בענף שממש מעניין אותו, בהתחלה כצלם חתונות שני ואח"כ, השמיים הם גבול. אני חוששת, לכאן או לכאן. זו תהיה כותרת האוטוביוגרפיה שלי...
אבל אז אני נושמת עמוק ואומרת לעצמי שתכף טסים ומשאירים את כל הצרות מאחור, ואני רק צריכה לזכור לנשום ולהדחיק את הכל, ושתיאו העתידית תתמודד עם הכל.
על הצד החיובי, זה אפשר לי ללכת יותר מ-3 ק"מ לעבודה כל יום, אז אני בהספק צעדים מצוין.
בהתאמה, סביב 8:30 בערב כבר אין עם מי לדבר, מלבד פעם אחת שהייתי ערה עד 10... כי נרדמתי על הספה בין 7:30-9. אני מאמינה שזה התרגשות לקראת הנסיעה, אבל אין ספק שזה מתיש.
יש המון לחץ, המון חששות, וכשחווים אותם בזוג, צריך לעשות מאמץ מודע כדי שאחד ירגיע את השני במקום פשוט לייצר אותן בסטריאו. אבל נראה שבינתיים מצליחים. כשהוא נלחץ אני מהווה משקל נגד, מצביעה על נקודות ההיגיון ומחייכת ומאושרת מהנסיעה, וכשאני מתלבטת הוא מנסה להכניס היגיון לעניין.
הייתה פשלה השבוע, אבל כתוצאה מאי הבנה וחוסר ידע, יצא שלא שילמנו ארנונה כבר 8 חודשים. היינו מקבלים שוברי תשלום והבחור חשב שזו חשבונית (גם אני הייתי חושבת כך) ופתאום אני מגיעה הביתה אחה"צ ומגלה בדואר מכתב מההוצאה לפועל, שהיה ברור שהם היו שם פיזית ושמו אותו בתיבה.
לזכותי יאמר שחיכיתי בסבלנות רק שהבחור יסיים להתקלח ורק אחרי כמה דקות פרצתי בבכי היסטרי, אבל... אי הבנה, כאמור. שילמנו. הכל בסדר, טפוטפוטפו. הבחור מתכנן לקדם את נושא העבודה במרץ אחרי שנחזור, להיכנס לתחום הצילום ולחזור להרוויח ולהתקדם בענף שממש מעניין אותו, בהתחלה כצלם חתונות שני ואח"כ, השמיים הם גבול. אני חוששת, לכאן או לכאן. זו תהיה כותרת האוטוביוגרפיה שלי...
אבל אז אני נושמת עמוק ואומרת לעצמי שתכף טסים ומשאירים את כל הצרות מאחור, ואני רק צריכה לזכור לנשום ולהדחיק את הכל, ושתיאו העתידית תתמודד עם הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה