אם יש משהו שמסבך אותי עוד לפני שאני מתחילה, בכל משימה, זה הניסיון להתאים את עצמי למה שאני חושבת שמצפים ממני. החשש לאכזב כל אדם, בין אם זה משפחה, עבודה או כל מערכת יחסים אחרת, נוטה לסבך אותי עם עצמי עד אין קץ. אז במקום לכתוב פוסט ארוך ומפרט, אנסה לגעת בכל הנקודות - מה שאני מניחה שאתם/ן מצפים/ות - ועדיין לא לשבת כאן שעות באופן שיתיש את כולנו.
הטיול היה נהדר. וקשה. התמונות נפלאות ומלאות חיוכים, אבל אני מזהה כמה וכמה בהן אני יודעת שהחיוך מזויף, ובתמונות אחרות שאין בהן חיוך אני רואה פנים מלאות תשישות, עצב, עייפות, שרק מחכות שהמצלמה תופנה למקום אחר. אני לא בטוחה מאיפה כל החרדות בנסיעה הגיעו. פחד משינויים? חששות מהחזרה עקב הנפילות האחרונות? אי שביעות רצון מהעבודה? מהזוגיות? מהמשפחה? אני באמת לא יודעת. המון המון חרדה, שהולכת יד ביד עם דכאון בגלל שזה מתיש ומתסכל וכמו לנסות לקרוא ספר בשפה אחרת.
מצד שני, הנופים מדהימים והשפה נהדרת והאנשים מקסימים ויש כל כך הרבה לראות והספקים ותמונות והזכרון לאט לאט מטשטש, ומה שנשאר זה התמונות.
מלחמת החורמה של גיסתי נמשכת. חלמתי על זה גם בחו"ל. היא חזרה לפייסבוק - כפי שמיהרו לדווח לי גיסה אחרת וחברה של המשפחה - כאילו בשגרה. אחי הודיע להורים שיבואו פעם בשבועיים, ואמא שלי השיבה שאין בעיה, אבל שיוודא שזה במקביל לביקורים שלי. את הביקור הראשון שלי הם פספסו, כמה מפתיע. וכשאחי התקשר לאמי, לילה לפני, להודיע שלא יגיעו, היא חזרה ואמרה שהיא מצפה שהביקורים יהיו מתואמים איתי. יום למחרת שאלה אם דיבר איתי. פחחחחח.
באותה השיחה היא הודיעה לו שהם כועסים. הוא השיב לה שזה הדדי.
אבל הבאתי שוקולד לאחיינים מחו"ל. שיהיה. מקסימום סבא וסבתא יביאו להם.
הטיול היה נהדר. וקשה. התמונות נפלאות ומלאות חיוכים, אבל אני מזהה כמה וכמה בהן אני יודעת שהחיוך מזויף, ובתמונות אחרות שאין בהן חיוך אני רואה פנים מלאות תשישות, עצב, עייפות, שרק מחכות שהמצלמה תופנה למקום אחר. אני לא בטוחה מאיפה כל החרדות בנסיעה הגיעו. פחד משינויים? חששות מהחזרה עקב הנפילות האחרונות? אי שביעות רצון מהעבודה? מהזוגיות? מהמשפחה? אני באמת לא יודעת. המון המון חרדה, שהולכת יד ביד עם דכאון בגלל שזה מתיש ומתסכל וכמו לנסות לקרוא ספר בשפה אחרת.
מצד שני, הנופים מדהימים והשפה נהדרת והאנשים מקסימים ויש כל כך הרבה לראות והספקים ותמונות והזכרון לאט לאט מטשטש, ומה שנשאר זה התמונות.
מלחמת החורמה של גיסתי נמשכת. חלמתי על זה גם בחו"ל. היא חזרה לפייסבוק - כפי שמיהרו לדווח לי גיסה אחרת וחברה של המשפחה - כאילו בשגרה. אחי הודיע להורים שיבואו פעם בשבועיים, ואמא שלי השיבה שאין בעיה, אבל שיוודא שזה במקביל לביקורים שלי. את הביקור הראשון שלי הם פספסו, כמה מפתיע. וכשאחי התקשר לאמי, לילה לפני, להודיע שלא יגיעו, היא חזרה ואמרה שהיא מצפה שהביקורים יהיו מתואמים איתי. יום למחרת שאלה אם דיבר איתי. פחחחחח.
באותה השיחה היא הודיעה לו שהם כועסים. הוא השיב לה שזה הדדי.
אבל הבאתי שוקולד לאחיינים מחו"ל. שיהיה. מקסימום סבא וסבתא יביאו להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה