אותה כימיה שהצלחתי להימנע מהשפעתה במהלך הזרקות שונות בתהליך ה-IVF וכן בחודשים הראשונים של ההיריון סוף סוף מטביעה את חותמה. במילים, הכי קרוב שאני יכולה לתאר את התחושה זה שהגבירו את הווליום רמה אחת יותר מדי.
מה שמפריע, מפריע יותר. מה שמכעיס, מכעיס קצת יותר מדי. והנוכחות של הדיכאון בכל צעד ושעל, משאירה חותם קצת יותר כבד. אני לא יותר מדי מתרגשת מהעובדה הזו, חוזרת ומזכירה לעצמי שאני מאובחנת כבר יותר מ-20 שנה ואם יש ריקוד אחד שאני יודעת את צעדיו בעיניים עצומות, זה זה.
אז יותר עצוב לי. הבפנוכו קצב יותר כואב. אבל אני מודעת לכך ואני יודעת לזהות כשמתחלפות לי העדשות בעיניים, ואני חוזרת ומזכירה לעצמי, וכשבא לי לבכות, וכשהדמעות באמת מצליחות למצוא את דרכן החוצה, גם מזה אני בוחרת לא להתרגש, ורק חוזרת ואומרת לעצמי שזה הווליום, ובשלב זה או אחר הוא יחזור לרמה שאני רגילה ויהיה פחות. אני לא אומרת שלא אהיה עצובה, ולא מעזה לחלום שאי פעם בחיי לא אסבול מדיכאון, אבל זה יהיה ברמה שאני מכירה ויכולה להתמודד איתה. זה יעכיר רק את הקצוות של התמונה ולא ישבש את כל הצבע.
דיברתי עם מישהי בעבודה וסיפרתי יותר מדי על עצמי, והגענו גם לדיכאון ולחרדות והיא כמובן אמרה משהו נוסח 'לא רואים עליך', והבנאליות של ההצהרות האלה... אני לא מאשימה אותה, אבל אני מכירה את המשפט הזה. הפעם האחרונה שהתנהגתי כמו שהרגשתי, בבוטות הכי ישירה שאפשר, הייתה בתיכון, ואז הייתי אומרת כל הזמן שאני רוצה למות ושקשה לי, וזה לא שינה כלום. היה חבר אחד שכביכול ניסה לגרום לי לקפוץ מהחלון בתיכון. כאילו שאחליט שאני לא עושה את זה ואז הוא יוקיע אותי שאני כנראה באמת לא רוצה למות. אבל אז המורה לספרות נכנסה לכיתה וירדתי מהחלון.
הבנתי שאנשים לא רוצים להיות עם אנשים כאלה. אף אחד לא רוצה לשמוע על התחושות הרעות עד כדי כך. והשתניתי. עשיתי את התיקונים הנדרשים, מבחוץ לבפנים. התמקדתי בחיובי, הפסקתי לקטר. השתפרתי. זו אחת מהסיבות שאני לא בקשר עם אנשים מהתיכון. לא בא לי להתמודד עם הפליאה שלהם מזה שעדיין לא הרגתי את עצמי.
"את שוברת לי איזו תמונה שלך, ממש לא רואים עליך." אולי גם אני קצת יודעת בכל זאת לשחק את המשחק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה