ובכן, אתמול סיפרנו למשפחה שלי.
בוא נתחיל מהסוף - היה בסדר גמור. הגעתי לצערי מאוד מאוד מוקדם בגלל שנפגשתי עם חברות מהעיר לפני כן, אז היה לי כל כך הרבה זמן אצל ההורים... וזה לא היה רעיון טוב. רמת הסבלנות שלי כלפיהם גבולית וגם זה לפרקי זמן ספציפיים. אבל ניחא. הגעתי, אמא שלי סיפרה לי כמה היא מסכנה וכמה החיים עם אבא שלי קשים וכמה היא משרתת וכמה הוא לא רואה אף אחד חוץ מעצמו וכמה היא חוששת מהמבחנים שהרלב"ד הולך להעביר אותו ביום ראשון.
שלא תחשבו ששרשרת התלונות הללו שונה ממשהו ברגיל - זה מה ששומעים. כשהיא במצב רוח רע, כלומר. כשהיא במצב רוח טוב היא תגיד "את לא מבינה איזה בנאדם טוב הוא. זה רק יוצא לו עקום." בכל מקרה, נתתי לה שעה של קיטורים ושחרור תסכולים, ניסיתי לדבר איתה על לקחת כמה שיעורי נהיגה עם מורה בשביל עצמה, ללא קשר לנהיגה במקומו, אלא רק כדי לצבור בטחון, שכן היכולת לנהוג מחוץ לעיר ולנסוע לאן שבא לך זה כוח עצום. התשובה הקבועה - לא. טוב לי בבית, זה מפחיד אותי, לא רוצה. אפילו קראתי לה צבועה בשלב מסוים, כמה הטפות היו לנושאי הפחדים שלי ושל אחי וכמה אף אחד לא לקח את זה ברצינות ובאו לכל אחד מאיתנו באיומים... לא חשוב. אנחנו התגברנו ונלחמנו, היא בנתה את הבועה. כל אחד הולך לישון עם עצמו בלילה. אחרי שעה של קיטורים ושחרור עצבים, הודעתי שאני עייפה, ואז אחרי עוד כרבע שעה של קיטורים נוספים ו'בואי תראי מה עשיתי ומה תפרתי' וכו', שוחררתי לנסות לישון. אחרי שעה של חוסר הצלחה, כי הייתי מלאת התרגשות כבר, חזרתי למטבח אבל היא כבר הייתה עסוקה בתשבצים, אז אני התמקדתי בסודוקו וכל אחת בשלה.
כעבור כמה זמן אבא התעורר, אחר כך אחי והילדים באו, אחרי זה בן הזוג... בסופו של דבר, עשיתי את ה"בשורה" בדיוק כמו שרציתי. כולם במטבח, נתתי לבן הזוג את הפלאפון שלי כשהוא כבר מקליט וידאו ולקחתי את הפלאפון שלו (כי לא היה לו זיכרון לעשות סרטון) ואמרתי להורים שלי שאני חייבת להראות להם תמונה של הנכדה שלהם (אצלנו הכלבה היא הנכדה, ולכן הפאנץ'. היו לי מילים תחליפיות שהן gender neutral אם היה מתגלה שזה בן). ההורים שלי ישבו בשני צדדים שונים של השולחן ולכן קודם הלכתי לאמא שלי (התמונה = האולטרסאונד האחרון). היא בהתה קצת בתמונה בבלבול, ואחרי כמה שניות נפל האסימון, זעקה מאושרת, חיבוק, נשיקות, אושר. אחר כך הלכתי לאבא שלי והראיתי לו, והוא בדיוק הרים את הטון שהוא לא מבין מה הוא רואה. הצבעתי לו על הראש, עמוד השדרה, הרגליים... לאט לאט, גם שם נחתה ההבנה ואפילו היה חיוך קטן.
אחי הלך לשנ"צ מבסוט שהוא צפה בבשורה, ואחרי כמה זמן מצאנו את עצמנו כל האחרים בסלון, זורקים כל מיני שמות באוויר (מגוכחים יותר או פחות). האחיינים מאוד נהנו לקחת חלק בהצעות וברעיונות. בשלב אחר של הערב, שהמבוגרים היו כבר יותר מדי, שוב מצאתי את עצמי יושבת עם כל האחיינים ובן הזוג באחד מהחדרים למעלה, מציעים שמות, מתאמנים על בדיחות אבא, משחקים טאקי... אלה רגעי האושר שאני רוצה לזכור מכל הערב, וכנראה שזה גם מה שיהיה.
את החלקים שאמא שלי איבדה סבלנות וכולם נהפכו לתוקפניים, את זה שהיא כל הזמן נזפה באחיינים כשהם אכלו שיסתמו את הפה ויאכלו מהר יותר, את העובדה שכולם צחקו על המרק שלה ואני אמרתי לה שהוא חריף מדי ולא טעים, את זה שברגע שעליתי למעלה היא לכלכה עלי לכולם ואז גיסתי חלקה את זה איתי... גם את החלק שכבר רצינו ללכת אבל הייתי צריכה עוד לספר לאחי הבכור ולאשתו שמחרימה אותי... ואז בסוף אמרנו שאנחנו הולכים, והסתכלתי עליו ואמרתי לו שעוד כמה חודשים הוא הולך להיות דוד, ורק אחר כך חשבתי לעצמי איך זה נראה שלא התייחסתי לגיסה המחרימה בכלל... המון אי נעימויות. המון כעסים. המון איבה. ואמא שלי תכעס עלי עד שיגיע החפץ הנוצץ הבא, כלומר נראה מה יקרה עם המבחנים של אבא שלי ביום שני. אבל מה שאני אזכר זה הסרטון במטבח וכולם מציעים שמות, וכל השאר פשוט ישטף ויעלם.
ממשיכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה