חבל שמוביל אותי החוצה ממערה. סולם שמוכנס בזהירות לתוך בור. האלוורה על העור השרוף. הרגע שהראש נוגע בכרית אחרי יום ממש ארוך. ביס של שוקולד ממש טוב.
אתמול ישבתי עם אחד מהאחיינים - האחר היה אצל חבר - בחדר השינה של ההורים שלי, וראינו איזה תכנית שהוא אוהב, והוא שם עלי את הראש. אחר כך הוא נשען לשכב אז התמקמתי מחדש והוא שם את הראש שלו על הכתף שלי וחיבקתי אותו, והתכנית המשיכה. ואחרי כמה זמן אמרתי לו שאני אוהבת אותו ואחר כך נתתי לו חיבוק חם, והלכנו מוקדם הביתה.
ובלגן עם אבא שלי - שהציע שפקיד את עלות המחשב המלאה לחשבון שלי ואז אחזור לו בתשלומים (!) את ההפרש בין מה שהוא הציע לשלם בהתחלה לבין מה שהמחשב באמת עלה - או עם אמא שלי - שהתנפלה עלי כשאמרתי שאין לי מה להישאר במדינה שבוחרים שוב בביבי, והתנפלה עלי לגבי זה שאני לא מחשיבה את עצמי יהודיה, וחזרה ואמרה לאבא שלי ואחר כך לאחי בקול שאני במצב רוח והיא לא יודעת למה - או העובדה שהבחור בכאבים מאתמול בצהרים ועכשיו ישן - או העובדה שקלטתי שאני מתמרמרת כשאני רואה את העונה הראשונה של "הומלנד" כי כולם זה מזדיינים...
שום דבר לא שינה.
האדם הקטן הזה הניח את הראש שלי על הכתף שלי וראינו טלוויזיה ביחד, ולא היה צריך שום דבר חוץ מזה.
אתם, אחיינים שלי, אתם הסיבה האמיתית לכך שלמרות שכל יום אני ממלמלת לעצמי שהלוואי שאמות, אתם הסיבה האמיתית שאף פעם לא אעשה משהו עם המחשבה הזו. אסור לי להראות לכם את הדלת. ברגע שתדעו שאפשר לצאת בה, זה הופך לרעיון פרקטי מדי. בר יישום. אז לפחות יש לי מכם את הרגעים האלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה