פעם פורים היה החג הכי אהוב עלי. אני תוהה ביני לבין עצמי אם זה היה בגלל ההתחפשות או הממתקים...
לפני כמה שנים עבדתי בלשכה שכללה כ-10 איש. הייתה שם בחורה בגילי, מלאת אנרגיה ואמביציה, מהבחורות האלה שיש להן תוכנית מתווה לחיים, לו"ז מחודד ויודעת בדיוק לאן היא הולכת ובאיזה מסלול. במהלך אותו המסלול החלו כאבים מסתוריים, והיא הלכה לבדיקות. מפה שלחו אותה לשם, וכמו שקורה במקרים האלה, נקבעה לה בדיקה למתישהו, לזמן כלשהו רחוק בלו"ז. והיא הלכה, והם צילמו, וכמו שקורה במקרים האלה, הם גילו את מה שגילו, ויותר מדי ממנו ביותר מדי מקומות. הבחורה עם החיוך הענק והלו"ז המתוכנן פתאום שכבה בבית חולים, מנסה להבין מה קרה לסדר היום ולתוכניות. לא היה לי יותר מדי קשר איתה, כמה שיחות בנות במשרד, נסעתי כחלק מקבוצה לבקר אותה בבית החולים. כנגד כל הסיכויים, הטיפולים הסופר אגרסיביים עבדו, והסרטן היה בהפוגה. וכולם שמחו. היא המשיכה בחייה, טיילה וראתה עולם, אני עברתי לעיר אחרת, עבודה אחרת. ו-2-3 שנים אחר כך חברה מאותו המשרד התקשרה, להגיד שהארכת הזמן הסתיימה. הבחורה לא חזרה לבדיקות המשך, ולא עשתה עוד טיפולים, והסרטן חזר.
זה היה לפני כמה שנים. אני בכנות לא יודעת כמה. אבל ההלווייה הייתה בסביבות פורים. הלכתי וניחמתי וחיבקתי. ומאז, פורים הוא כבר לא ממש פורים. אני שמחה לראות את התחפושות, והייתי נורא רוצה להיות עם האחיינים שלי ולראות אותם מתרגשים וחוגגים ומכינים משלוחי מנות וחוזרים עם שלל וחיוכים ואיפור הביתה. אבל לי כבר אין פורים.
ביום חמישי הבחור הביא לי שרשרת. הוא אמר שהוא יודע שאני עוברת תקופות קשות, בעבודה, ועם המשפחה, והוא לא רוצה להיות חלק מהקושי שלי. והוא אמר שהוא לא ידע איך לבטא את זה. אז הוא הביא לי שרשרת. וזה היה כל כך אדיב ומתוק ואיכפתי. וכל כך רוצה לעזור ולא יודע איך. והיה כל כך משהו שהייתי צריכה. זה היה כל כך הבנאדם שנכון לי.
לפני כמה שנים עבדתי בלשכה שכללה כ-10 איש. הייתה שם בחורה בגילי, מלאת אנרגיה ואמביציה, מהבחורות האלה שיש להן תוכנית מתווה לחיים, לו"ז מחודד ויודעת בדיוק לאן היא הולכת ובאיזה מסלול. במהלך אותו המסלול החלו כאבים מסתוריים, והיא הלכה לבדיקות. מפה שלחו אותה לשם, וכמו שקורה במקרים האלה, נקבעה לה בדיקה למתישהו, לזמן כלשהו רחוק בלו"ז. והיא הלכה, והם צילמו, וכמו שקורה במקרים האלה, הם גילו את מה שגילו, ויותר מדי ממנו ביותר מדי מקומות. הבחורה עם החיוך הענק והלו"ז המתוכנן פתאום שכבה בבית חולים, מנסה להבין מה קרה לסדר היום ולתוכניות. לא היה לי יותר מדי קשר איתה, כמה שיחות בנות במשרד, נסעתי כחלק מקבוצה לבקר אותה בבית החולים. כנגד כל הסיכויים, הטיפולים הסופר אגרסיביים עבדו, והסרטן היה בהפוגה. וכולם שמחו. היא המשיכה בחייה, טיילה וראתה עולם, אני עברתי לעיר אחרת, עבודה אחרת. ו-2-3 שנים אחר כך חברה מאותו המשרד התקשרה, להגיד שהארכת הזמן הסתיימה. הבחורה לא חזרה לבדיקות המשך, ולא עשתה עוד טיפולים, והסרטן חזר.
זה היה לפני כמה שנים. אני בכנות לא יודעת כמה. אבל ההלווייה הייתה בסביבות פורים. הלכתי וניחמתי וחיבקתי. ומאז, פורים הוא כבר לא ממש פורים. אני שמחה לראות את התחפושות, והייתי נורא רוצה להיות עם האחיינים שלי ולראות אותם מתרגשים וחוגגים ומכינים משלוחי מנות וחוזרים עם שלל וחיוכים ואיפור הביתה. אבל לי כבר אין פורים.
*
זו עוד תקופה שכזו. מצב הרוח בקאנטים. כל הזמן כועסת או עצובה. מתוסכלת. מנסה לא להוציא על אף אחד, מנסה לא להקשות על אחרים או על עצמי.ביום חמישי הבחור הביא לי שרשרת. הוא אמר שהוא יודע שאני עוברת תקופות קשות, בעבודה, ועם המשפחה, והוא לא רוצה להיות חלק מהקושי שלי. והוא אמר שהוא לא ידע איך לבטא את זה. אז הוא הביא לי שרשרת. וזה היה כל כך אדיב ומתוק ואיכפתי. וכל כך רוצה לעזור ולא יודע איך. והיה כל כך משהו שהייתי צריכה. זה היה כל כך הבנאדם שנכון לי.
*
ביום שישי שלחתי הודעה לקבוצה של האחים והגיסות לגבי יום נישואין בא ומבצבץ של ההורים. הזכרתי להם שהמועד קרב, ושאלתי מה רוצים לעשות, אולי זר פרחים, או לארגן פיקניק... וכלום. אין קול ואין עונה. יש רק ג'ינג'ית בת 35 שמרגישה כמו ילדה קטנה ופגועה כי לא טורחים להשיב לה, ולה, לה ממש נמאס להתאמץ.
*
אולי בחצי יום של פורים אבוא למשרד עם וואנזי של חיה שיש לי. נראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה