היום הייתה מסיבת פרידה מהבוס לשעבר.
דירבון קל ממנו, הסכמתי לעלות על הבמה לדבר.
אני לא יודעת עד כמה זה ניכר מהכתיבה שלי כאן, אבל אני לא בדיוק יודעת מה לעשות עם תשומת לב, ולרוב זה מתפתח למבוכה פיזית. כשקיבלתי מצטיינת בעבודה ונאלצתי לעמוד מול כל אנשי החטיבה, התחלתי להחליף צבעים למגוון גווני העגבניות בארץ - הרבה אדום, אבל גם קצת ירוק וצהוב לתיבול - והרגשתי סוג של טיק בפרצוף, השפה קיפצצה לי ולא הצלחתי לחייך כמו שצריך...
בתור מישהh שיכולה להיות קולנית ומושכת תשומת לב בציבור, זה מאוד שונה כשצריך לעמוד על במה ולדבר, ואולי בעצם להיות עצמך... אבל הוא סוג של ביקש, אז בסדר. כמובן שהתייעצתי עם הבחור קודם כי לא רציתי לעשות פדיחות, ולפעמים אני לא מודעת לפה הגדול שלי. בסוף הגעתי הבוקר לעבודה ולאחר כמה ימים של מחשבה, יכולתי לכתוב לעצמי 4-5 נקודות שרציתי לציין. סיפור משעשע אחד, לא יותר מדי בדיחות, בעיקר כנות והערכה ורגשות, וסגרנו עניין.
היו 7-8 נואמים, כל אחד לוקח יותר ויותר זמן. משאיר מספיק זמן להתבאס ולחוש הקלה בו זמנית על כך שמציינים משהו שהוא נורא נכון אבל את לא כתבת אותו בפתקית שלך. מספיק זמן לראות אותו מתרגש והמון המון אנשים שמאוד אוהבים אותו ושמחים ומתבאסים לגבי זה שהוא עוזב.
והנה הגיע הרגע שלי, ואני אוחזת בפתקית הקטנה כאילו שהיא גלגל הצלה, ועולה לבמה. נראה לי שזו הפעם הראשונה שנאמתי על במה. אם אפשר לקרוא לזה נאום. החזקתי בפודיום והרגשתי את כל הגוף שלי רועד, אמרתי "אוקי..." מלא חשש, ואז "טוב, מי שמכיר אותי כאן יודע שאני ממש לא יודעת מה לעשות עם כמות כזו של תשומת לב, אז יש לנו בערך דקה לפני שאני מתעלפת פה אז... קדימה!".
אני מתקשה למצוא מישהו שיתן לי בדיוק הערכת זמן מדויקת, אבל זה כנראה היה בין דקה לשתיים. מן הסתם זה הרגיש כמו יותר, אבל הצלחתי קצת להצחיק והצלחתי קצת לרגש, והכי חשוב, הצלחתי לא להתעלף ולא להקיא.
כשהוא נאם, כבר פרצתי בבכי. ואז חזרתי לעמדה שלי במשרד ובכיתי עוד קצת. אחרי שעה ומשהו הרעד הפסיק. ואני שמחה בשבילו, באמת.
ועד כמה שזה משונה, מכל זה, יש לי רק דבר אחד שמסתובב בראש:
דירבון קל ממנו, הסכמתי לעלות על הבמה לדבר.
אני לא יודעת עד כמה זה ניכר מהכתיבה שלי כאן, אבל אני לא בדיוק יודעת מה לעשות עם תשומת לב, ולרוב זה מתפתח למבוכה פיזית. כשקיבלתי מצטיינת בעבודה ונאלצתי לעמוד מול כל אנשי החטיבה, התחלתי להחליף צבעים למגוון גווני העגבניות בארץ - הרבה אדום, אבל גם קצת ירוק וצהוב לתיבול - והרגשתי סוג של טיק בפרצוף, השפה קיפצצה לי ולא הצלחתי לחייך כמו שצריך...
בתור מישהh שיכולה להיות קולנית ומושכת תשומת לב בציבור, זה מאוד שונה כשצריך לעמוד על במה ולדבר, ואולי בעצם להיות עצמך... אבל הוא סוג של ביקש, אז בסדר. כמובן שהתייעצתי עם הבחור קודם כי לא רציתי לעשות פדיחות, ולפעמים אני לא מודעת לפה הגדול שלי. בסוף הגעתי הבוקר לעבודה ולאחר כמה ימים של מחשבה, יכולתי לכתוב לעצמי 4-5 נקודות שרציתי לציין. סיפור משעשע אחד, לא יותר מדי בדיחות, בעיקר כנות והערכה ורגשות, וסגרנו עניין.
היו 7-8 נואמים, כל אחד לוקח יותר ויותר זמן. משאיר מספיק זמן להתבאס ולחוש הקלה בו זמנית על כך שמציינים משהו שהוא נורא נכון אבל את לא כתבת אותו בפתקית שלך. מספיק זמן לראות אותו מתרגש והמון המון אנשים שמאוד אוהבים אותו ושמחים ומתבאסים לגבי זה שהוא עוזב.
והנה הגיע הרגע שלי, ואני אוחזת בפתקית הקטנה כאילו שהיא גלגל הצלה, ועולה לבמה. נראה לי שזו הפעם הראשונה שנאמתי על במה. אם אפשר לקרוא לזה נאום. החזקתי בפודיום והרגשתי את כל הגוף שלי רועד, אמרתי "אוקי..." מלא חשש, ואז "טוב, מי שמכיר אותי כאן יודע שאני ממש לא יודעת מה לעשות עם כמות כזו של תשומת לב, אז יש לנו בערך דקה לפני שאני מתעלפת פה אז... קדימה!".
אני מתקשה למצוא מישהו שיתן לי בדיוק הערכת זמן מדויקת, אבל זה כנראה היה בין דקה לשתיים. מן הסתם זה הרגיש כמו יותר, אבל הצלחתי קצת להצחיק והצלחתי קצת לרגש, והכי חשוב, הצלחתי לא להתעלף ולא להקיא.
כשהוא נאם, כבר פרצתי בבכי. ואז חזרתי לעמדה שלי במשרד ובכיתי עוד קצת. אחרי שעה ומשהו הרעד הפסיק. ואני שמחה בשבילו, באמת.
ועד כמה שזה משונה, מכל זה, יש לי רק דבר אחד שמסתובב בראש:
"Birdie birdie in the sky,
Why do you do that in my eye?
I'm not sad, I won't cry,
I'm just glad cows don't fly"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה