מצד אחד, אני לא רוצה להתחיל לכן את הבוקר בבאסה.
מצד שני, אני רוצה לקטר.
למרות איבתי המוצהרת לשינויים ודברים חדשים, כמובן שחתמתי על ההתחייבות לקורס, כפי שהיה ברור שאעשה. ההתחייבות דורשת שאם אני לא משלימה את הקורס, אחזיר את הכסף שהוא עלה. ואם לא אשאר בעבודה 18 חודשים אחרי הקורס, אחזיר את הכסף שהוא עלה. ואם טראמפ יצליח להשמיד את העולם לפני סוף הקורס או סיום 18 החודשים, לא מכניסים אותי לבונקר בלי שהחזרתי את הכסף שהוא עלה. בעודי עוד מתחמקת עם עצמי, מישהו שעבדתי איתו פעם שהיה מכותב למייל למטרות תקציב כבר כתב לי שאין מה להתרגש, שהוא ראה מלא פעמים שביטלו את ההתחייבות ושזה לא מאיים כמו שזה נראה.
היה לי נורא נחמד ש'קראו' אותי ככה, בלי שאמרתי או עשיתי כלום.
ביום שישי חגגנו לכלב יום הולדת אצל ההורים עם כל האחיינים והיה ממש כיף. הבחור כרגיל תהה אם הגיסה תגיע, ואני סיכמתי שהפעם הבאה שנראה אותה תהיה כשמישהו ימות.
אבל החגיגה עצמה הייתה נורא כיפית והאחיינים היו מקסימים ושיחקתי מלחמה עם האחיינית והחלפתי בדיחות עם האחיינים - "נה נה בננה, תחת של גפילטע פיש" היה הלהיט של הערב. מאוד התרשמתי לטובה מהאחיינית כשחגגנו יום הולדת לכלב, שכן היא חגגה את שלה בתחילת החודש וקצת חששתי שהיא תכעס שלא חוגגים גם לה, אבל נראה שהיו לה מספיק חגיגות - כולל בגן באותו הבוקר - כי היא הייתה מבסוטה ושמחה ולא התלוננה לרגע. סימן לחינוך טוב, לדעתי.
לפני כחודש הבחור העיר לי אחרי ארוחה משפחתית שאחי ואני מציקים לאמא שלי יותר מדי, שרוב השיחות מורכבות מלרדת עליה והיא לא מקבלת את זה טוב, וסתם נפגעת, ושזה עושה אווירה לא טובה. באותה תקופה קיבלתי את זה באגרסיביות אמנם, והוא לקח צעד אחורה מהשיחה ודיבר על הכאבים שלו ושאר דברים באותו הערב, אבל זה חלחל ועשה את שלו, בכל מקרה. בארוחה הנוכחית, בשלב שהילדים אוכלים לפני המבוגרים כי אין מקום לכולם בשולחן, לקחתי צעד אחורה ונתתי לאמא שלי ולגיסתי להתחבט - תמיד יש שם עצבים ולחץ, סה"כ 5 ילדים יושבים לאכול ויש מיני התמוטטות כל פעם מחדש - והלכתי לאזור אחר בבית. שמתי לב שתמיד כשאני עוזרת אני רק נשאבת ללחץ של שתי הנשים ומתעצבנת על כך שאמא שלי לא מקשיבה ואיטית ונעולה בראש שלה, אז הפעם, צעד אחורה. חזרתי רק לצחוק עם האחיינים ומדי פעם לשטר, אחרי שראיתי שאמא שלי התרחקה והגיסה בענייניה.
בארוחה עצמה גם הקפדתי לא לשתף פעולה עם אחי בנושא בדיחות לגבי אמא שלי, וניכר שהיא התעצבנה ממנו אבל אני שתקתי. בשלב מסוים צחקתי עליו שהוא מרים לה להנחתה לגבי סיפור מסוים - תמיד חוזרת על אותם סיפורים, שוב ושוב, ללא קשר לקהל היעד - ואז היא התחילה להתלונן לגבי ואחי נקרע מצחוק. עדיין, הרגשתי בסדר עם עצמי.
הבחור בכאבים. בשישי החלפנו עצבים לגבי שעת היציאה, כי אני רציתי לצאת מוקדם יותר כדי לראות את הילדים והוא רצה לצאת מאוחר יותר כדי להיות פחות בזמן כאבים שם. בסוף יצאנו מאוחר יותר כי הוא רצה לפרסם משהו בנושא מקצועי ומשהו במחשב נתקע. הוא רצה לעזוב בתסכול. אני אמרתי שייקח עוד 5 דקות. בסוף הצליח להעלות ויצאנו מאוחר משרציתי. בסדר. אצל ההורים הוא הלך לנסות לצרוב דיסק כדי להמשיך במאמציו לנסות להציל את המחשב שלי שעושה סימני גסיסה, ואני הסברתי להורים לאן הוא נעלם, ומכאן לשם אבא שלי שולף צ'ק ו'תקני לך חדש'. אני יודעת שזה נשמע צרות של עשירים, אבל אני נתקעת כאן. התווכחתי והסברתי עד כמה אין צורך וניסיתי, והנה, צ'ק. זה נשמע לכן כמו ילדה מפונקת, נכון? יעני התווכחתי. אז הצ'ק בוהה בי מהשידה שליד המיטה, ואני לא יודעת מה לעשות אתו. אם המחשב יתפגר אז תכננתי לחכות עד להעלאה המסתורית ואז לקנות חדש - למה אמרתי להם את זה? למה פתחתי את הפה? - ועכשיו... אני באמת לא יודעת מה לעשות. נראה לי קצת פתטי להמשיך לקחת כסף מההורים בגיל הזה.
במהלך הערב הבחור בקושי דיבר. כאבים. אי נוחות. האחיינים היו נפלאים, הבדיחות רצו, החגיגה לכלב. יצאנו מאוחר מהרגיל, אבל הייתי נשארת יותר. רק שידעתי שהוא נראה בכאבים והוא נראה סובל, ולא רציתי שזה יימשך. עאלק נחזור מאוחר יותר. איך אני אמורה לרצות להישאר כשאני רואה שאתה סובל? חזרנו. שבת עברה סביר. הלילות מחורבנים, אבל ב-6 בבוקר הבחור התעורר לשתות אז לקחתי ממנו חצי קלונקס וישנתי עוד כמה שעות. טיולים ארוכים עם הכלב. בצהרים עזרתי לו קצת לנקות את חדר העבודה עם חיית המחמד המלכלכת שלו, ואז בעודו עושה כלים (בישיבה, קל יותר לכאבים ולגב) אז אני שאבתי את הבית והזזתי ספות, צילמנו כתמי רטיבות חשודים ונקודות שחורות בשביל בעלי הבית שיוכלו להתעלם מהם, ואז שטפתי. אח"כ הכנו מרק.
אני כועסת ולא נעימה, תכף מתחיל מחזור ובעבודה הבוס מגיע ומיד בטלפון עם הבן וקוצץ ציפורניים בקול ובא והולך, וכמעט שעה אחרי שהוא מגיע אני שואלת אותו לגבי משהו שהוא צריך להפיץ ומפיצה בעצמי, פשוט כי אני יכולה לנחש עוד כמה שעות זה ייקח.
יש עוד מישהי, חדשה, שהתגלגלה לעבוד איתנו כי הייתה צריכה לעבור מתפקיד שעשתה מיליון שנה ולא רצתה שום תפקיד אחר. אז התגלגלה. אז זה מרגיש כמו סוג של מלחמת התשה, והיא מצהירה שתפרוש רק עוד 3 שנים. ומלכלכת על גודל החדר, ולמה שלא יסובבו לה את השולחן, ולמה ככה ולמה ככה, ולא נעים לה ולא טוב לה, ומה פתאום זה ומה ככה ומה ככה, ואני יושבת במסדרון ושומעת אותה מתלוננת על כך שהחלון לא נפתח והחדר קטן והמדפסת היא שלה והסורק ושלא ייקחו לה ומה פתאום, ומה ככה ומה ככה...
הסיר מבעבע. מעניין מתי הראש שלי יתפוצץ.
אני לא במצב טוב. אני מתוסכלת, אני עייפה, אני עצבנית. אני בדיכאון. אבל אני בסדר. סוחבים. יהיה בסדר.
מצד שני, אני רוצה לקטר.
למרות איבתי המוצהרת לשינויים ודברים חדשים, כמובן שחתמתי על ההתחייבות לקורס, כפי שהיה ברור שאעשה. ההתחייבות דורשת שאם אני לא משלימה את הקורס, אחזיר את הכסף שהוא עלה. ואם לא אשאר בעבודה 18 חודשים אחרי הקורס, אחזיר את הכסף שהוא עלה. ואם טראמפ יצליח להשמיד את העולם לפני סוף הקורס או סיום 18 החודשים, לא מכניסים אותי לבונקר בלי שהחזרתי את הכסף שהוא עלה. בעודי עוד מתחמקת עם עצמי, מישהו שעבדתי איתו פעם שהיה מכותב למייל למטרות תקציב כבר כתב לי שאין מה להתרגש, שהוא ראה מלא פעמים שביטלו את ההתחייבות ושזה לא מאיים כמו שזה נראה.
היה לי נורא נחמד ש'קראו' אותי ככה, בלי שאמרתי או עשיתי כלום.
ביום שישי חגגנו לכלב יום הולדת אצל ההורים עם כל האחיינים והיה ממש כיף. הבחור כרגיל תהה אם הגיסה תגיע, ואני סיכמתי שהפעם הבאה שנראה אותה תהיה כשמישהו ימות.
אבל החגיגה עצמה הייתה נורא כיפית והאחיינים היו מקסימים ושיחקתי מלחמה עם האחיינית והחלפתי בדיחות עם האחיינים - "נה נה בננה, תחת של גפילטע פיש" היה הלהיט של הערב. מאוד התרשמתי לטובה מהאחיינית כשחגגנו יום הולדת לכלב, שכן היא חגגה את שלה בתחילת החודש וקצת חששתי שהיא תכעס שלא חוגגים גם לה, אבל נראה שהיו לה מספיק חגיגות - כולל בגן באותו הבוקר - כי היא הייתה מבסוטה ושמחה ולא התלוננה לרגע. סימן לחינוך טוב, לדעתי.
לפני כחודש הבחור העיר לי אחרי ארוחה משפחתית שאחי ואני מציקים לאמא שלי יותר מדי, שרוב השיחות מורכבות מלרדת עליה והיא לא מקבלת את זה טוב, וסתם נפגעת, ושזה עושה אווירה לא טובה. באותה תקופה קיבלתי את זה באגרסיביות אמנם, והוא לקח צעד אחורה מהשיחה ודיבר על הכאבים שלו ושאר דברים באותו הערב, אבל זה חלחל ועשה את שלו, בכל מקרה. בארוחה הנוכחית, בשלב שהילדים אוכלים לפני המבוגרים כי אין מקום לכולם בשולחן, לקחתי צעד אחורה ונתתי לאמא שלי ולגיסתי להתחבט - תמיד יש שם עצבים ולחץ, סה"כ 5 ילדים יושבים לאכול ויש מיני התמוטטות כל פעם מחדש - והלכתי לאזור אחר בבית. שמתי לב שתמיד כשאני עוזרת אני רק נשאבת ללחץ של שתי הנשים ומתעצבנת על כך שאמא שלי לא מקשיבה ואיטית ונעולה בראש שלה, אז הפעם, צעד אחורה. חזרתי רק לצחוק עם האחיינים ומדי פעם לשטר, אחרי שראיתי שאמא שלי התרחקה והגיסה בענייניה.
בארוחה עצמה גם הקפדתי לא לשתף פעולה עם אחי בנושא בדיחות לגבי אמא שלי, וניכר שהיא התעצבנה ממנו אבל אני שתקתי. בשלב מסוים צחקתי עליו שהוא מרים לה להנחתה לגבי סיפור מסוים - תמיד חוזרת על אותם סיפורים, שוב ושוב, ללא קשר לקהל היעד - ואז היא התחילה להתלונן לגבי ואחי נקרע מצחוק. עדיין, הרגשתי בסדר עם עצמי.
הבחור בכאבים. בשישי החלפנו עצבים לגבי שעת היציאה, כי אני רציתי לצאת מוקדם יותר כדי לראות את הילדים והוא רצה לצאת מאוחר יותר כדי להיות פחות בזמן כאבים שם. בסוף יצאנו מאוחר יותר כי הוא רצה לפרסם משהו בנושא מקצועי ומשהו במחשב נתקע. הוא רצה לעזוב בתסכול. אני אמרתי שייקח עוד 5 דקות. בסוף הצליח להעלות ויצאנו מאוחר משרציתי. בסדר. אצל ההורים הוא הלך לנסות לצרוב דיסק כדי להמשיך במאמציו לנסות להציל את המחשב שלי שעושה סימני גסיסה, ואני הסברתי להורים לאן הוא נעלם, ומכאן לשם אבא שלי שולף צ'ק ו'תקני לך חדש'. אני יודעת שזה נשמע צרות של עשירים, אבל אני נתקעת כאן. התווכחתי והסברתי עד כמה אין צורך וניסיתי, והנה, צ'ק. זה נשמע לכן כמו ילדה מפונקת, נכון? יעני התווכחתי. אז הצ'ק בוהה בי מהשידה שליד המיטה, ואני לא יודעת מה לעשות אתו. אם המחשב יתפגר אז תכננתי לחכות עד להעלאה המסתורית ואז לקנות חדש - למה אמרתי להם את זה? למה פתחתי את הפה? - ועכשיו... אני באמת לא יודעת מה לעשות. נראה לי קצת פתטי להמשיך לקחת כסף מההורים בגיל הזה.
במהלך הערב הבחור בקושי דיבר. כאבים. אי נוחות. האחיינים היו נפלאים, הבדיחות רצו, החגיגה לכלב. יצאנו מאוחר מהרגיל, אבל הייתי נשארת יותר. רק שידעתי שהוא נראה בכאבים והוא נראה סובל, ולא רציתי שזה יימשך. עאלק נחזור מאוחר יותר. איך אני אמורה לרצות להישאר כשאני רואה שאתה סובל? חזרנו. שבת עברה סביר. הלילות מחורבנים, אבל ב-6 בבוקר הבחור התעורר לשתות אז לקחתי ממנו חצי קלונקס וישנתי עוד כמה שעות. טיולים ארוכים עם הכלב. בצהרים עזרתי לו קצת לנקות את חדר העבודה עם חיית המחמד המלכלכת שלו, ואז בעודו עושה כלים (בישיבה, קל יותר לכאבים ולגב) אז אני שאבתי את הבית והזזתי ספות, צילמנו כתמי רטיבות חשודים ונקודות שחורות בשביל בעלי הבית שיוכלו להתעלם מהם, ואז שטפתי. אח"כ הכנו מרק.
אני כועסת ולא נעימה, תכף מתחיל מחזור ובעבודה הבוס מגיע ומיד בטלפון עם הבן וקוצץ ציפורניים בקול ובא והולך, וכמעט שעה אחרי שהוא מגיע אני שואלת אותו לגבי משהו שהוא צריך להפיץ ומפיצה בעצמי, פשוט כי אני יכולה לנחש עוד כמה שעות זה ייקח.
יש עוד מישהי, חדשה, שהתגלגלה לעבוד איתנו כי הייתה צריכה לעבור מתפקיד שעשתה מיליון שנה ולא רצתה שום תפקיד אחר. אז התגלגלה. אז זה מרגיש כמו סוג של מלחמת התשה, והיא מצהירה שתפרוש רק עוד 3 שנים. ומלכלכת על גודל החדר, ולמה שלא יסובבו לה את השולחן, ולמה ככה ולמה ככה, ולא נעים לה ולא טוב לה, ומה פתאום זה ומה ככה ומה ככה, ואני יושבת במסדרון ושומעת אותה מתלוננת על כך שהחלון לא נפתח והחדר קטן והמדפסת היא שלה והסורק ושלא ייקחו לה ומה פתאום, ומה ככה ומה ככה...
הסיר מבעבע. מעניין מתי הראש שלי יתפוצץ.
אני לא במצב טוב. אני מתוסכלת, אני עייפה, אני עצבנית. אני בדיכאון. אבל אני בסדר. סוחבים. יהיה בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה