אני לא במצב המיטבי שלי, ואני מודעת לכך.
פייסבוק מדי פעם מקפיץ לי מאמרים על דכאון וחרדות, ופתחתי אחד מהם - משהו סטייל סממנים לדיכאון - ואחד מהסעיפים שם היה irritability, שבעברית אפשר לתרגם את זה כ'עצבנות', אבל לטעמי זה לא מדויק. מדובר בסוג של נכונות להתעצבן, קלות של הטריגרים, הקיצור של הפיוזים.
והתחלתי לחשוב על כך שאולי התסכול והרגשות ה'פחות מחיוביים' שאני חשה לאחרונה לא רלוונטיים ספציפית לגבי הבחור אלא לגבי כל העולם, ומכיוון שהוא הכי קרוב אלי אז אני מייחסת מיידית. אני רואה שיש לי פחות סבלנות בעבודה, אם כי משתדלת להפגין את זה כמה שפחות. על הנסיעות בתחבורה הציבורית אין מה לדבר. ואז ניסיתי לקחת צעד אחורה ולחשוב שמה שקורה הוא באמת רחב יותר מהראיה הכוללת שלי, ושאני סובלת מגל גדול יותר של דכאון שנמשך מאז הריב ההוא.
וזה בסדר, זה לגיטימי. אני בנאדם שסובל מדיכאון. זה פחות עניין של בא והולך ויותר באיזה ווליום הוא נמצא. זו פרספקטיבה שעוזרת לי, למרבה הפלא. שאני לא לגמרי יכולה לסמוך על עצמי.
אז יום הנישואין היה חמוד. השארתי פתק עם לב, הוא שלח הודעה מקסימה. אני קניתי לו מתנות שטותיות, הוא הדפיס תמונות מהשנה האחרונה ועברנו עליהן ביחד. אחרי הרבה התלבטות מעייפת - אף אחד לא רוצה לצאת גורם מדכא או לא מאפשר - הוסכם להזמין אוכל. בסדר. לקראת הסופ"ש נסענו למלון סופר יקר כהטבה מהעבודה ולמרות המון התלהבות ראשונית, זה לצערי עבר. לא אלעיט אתכן בפרטים, אבל... אבל זה חלק מהדיכאון. זה המצב. הוא היה בכאבים, אני הייתי עייפה. ההתלהבות הפכה לבאסה שזה עוד משהו שמתפקשש. אני הייתי סבלנית, הוא היה אוהב. בסוף במקום להישאר אחרי הצ'ק אאוט ולהשתמש במתקנים, נסענו להורים שלי וראינו נטפליקס. אח"כ נסעתי לפגוש חברות והוא נמנם עד שאחזור וניסע הביתה.
שקט. רגוע.
בשישי ניקינו את הבית וכל אחד בענייניו ובערב הכנו שניצלים (באמת שכבר לא נעים לי עם בשר. במיוחד לא עוף) ותפוחי אדמה בתנור, וראינו סרט. שקט. רגוע. בשבת נסענו לראות את תערוכת 'זמנים מודרניים' במוזיאון ת"א לאומנויות, ואני נלחמתי עם הפה הגדול שלי כי כמובן שהיה תור של יותר משעה להיכנס לתערוכה, וכמו שאני מנסה להקדים לכל דבר ולעשות אותו מיידית ושלא ישאר לי לרגע האחרון, כך הוא עושה הכל בדקה ה-90, נתמודד עם זה כשזה יגיע, למה למהר. אז זה היה היום האחרון של התערוכה, אבל רצינו לנסוע... דיברנו על זה הרבה לפני כן וכל פעם התפקשש. אז יום אחרון ונוסעים, ואני מגיע ב-mindset שלילי כי הכלב התחרפן לפני שיצאנו וכמובן שהבחור מפעיל את כל הטריגרים שלו בהחלפת תיקים והתעסקות ואז יורד לאוטו ואני צריכה להתמודד עם זה. ואז הגענו לתערוכה, ואחד מהעובדים בקופה חוזר ואומר בקולי קולות, צורח בראש שלי, ממש צורח, שיש תור עצום, שעה וחצי... נכנסנו בכל זאת. נעמדתי בתור ושלחתי אותו לצלם דברים. ובפרקטיקה אני זועמת, למה הכל חייב לחכות לרגע האחרון, למה לא יכולנו לבוא מתי שאנחנו רצינו, למה אני שורפת יום שבת בתור הזה... הוא חוזר לתור ושולף את הפלאפון ומנסה להראות לי סרטונים שיסיחו את דעתי ורואה שזה לא עובד. ואני לא רוצה שזה יעבוד. אני הולכת לתערוכה ליד, וממנה לתערוכה אחרת, וזה רק 5-10 דקות אבל אני מדברת עם עצמי. אין תועלת בכעס. אין לו אשמה פה. זה רק תור, ולא שהיית עושה משהו יותר פרודוקטיבי עם הזמן הזה. מה יעזור הכעס?
כשאני חוזרת, אני כבר רגועה יותר. הוא הולך לראות תערוכה אחרת. קצת מדברים. אחרי שעה ומשהו, נכנסים. התערוכה אכן מאוד יפה. לא יודעת אם שווה את ההייפ, אבל בסדר. העיקר שעשינו וי. מסתובבים עוד קצת במוזיאון. רעבים. הולכים ברגל לאבן גבירול כי הוא רוצה שווארמה או פלאפל או משהו, ואני נושכת את השפתיים כי זה נחמד שהוא רוצה, אבל אני מנסה לצמצם בשר. הולכים. מוצאים המבורגרייה סימפטית. אני שוקלת לקחת צמחוני ובסוף לוקחת צ'יזבורגר כי הוא מציע. סתומה. אבל היה טעים. הוא רואה שאני מתעצבנת כי אנשים מדברים בקול ודוחפים בתור, ו-3 ילדים שאף אחד לא רוצה להשגיח עליהם שולפים מפיות מהדיספנסר ודוחפים ידיים עמוק פנימה. אני מבקשת מגורם שאני מזהה כקשור שאולי ידאג שלא יכניסו ידיים למשהו שכולם אמורים להתעסק איתו. הבחור שואל אם אני רוצה לעבור למקום ליד, יותר ריק. אני מסרבת, בשקט. דקה שתיים. יהיה בסדר. רצית פה. בסוף מגיע תורנו ומישהי מאחור כבר מטפסת עלינו - הבחורה מאחורי הדלפק לוקחת כסף וזו שמאחורי, עלי, מתעקשת כבר להזמין ונאלצת להיענות שרגע, כשתסיים לטפל בנו. פרחה. מגיעה שתייה, הולכים לשבת בפנים. הפרחה המטפסת נוזפת בבת שלה שלא שמרה על הכיסאות שלהם. שורטס בדוגמא מנומרת. אני מציעה לבחור לשבת במקום אחר שהתפנה בגלל ששם תהיה לו תמיכה לגב. האוכל טוב. גם השתייה. נרגעים ומחייכים. זה חלק הרבה יותר סימפטי בחופש שלנו. כל הכבוד שיצאנו מהבית.
בערב אני אצא, שוב מכריחה את עצמי למרות שהרפלקס תמיד יהיה להישאר בבית ולהתחבא, לצאת עם השכנה לשעבר לטיול עם הכלבים. בשלב מסוים נדבר על מתכונים ומשם בשני צעדים דרמטיים - אחי וגיסתי יכינו שני מתכונים של הדוד והדודה לאזכרה לסבא וסבתא - מה קרה לדוד ולדודה - התאבדו, שנה שעברה - מגיעים לזה. משונה. מאיפה הם צצו עכשיו? אלה ימים כאלה, כנראה.
פייסבוק מדי פעם מקפיץ לי מאמרים על דכאון וחרדות, ופתחתי אחד מהם - משהו סטייל סממנים לדיכאון - ואחד מהסעיפים שם היה irritability, שבעברית אפשר לתרגם את זה כ'עצבנות', אבל לטעמי זה לא מדויק. מדובר בסוג של נכונות להתעצבן, קלות של הטריגרים, הקיצור של הפיוזים.
והתחלתי לחשוב על כך שאולי התסכול והרגשות ה'פחות מחיוביים' שאני חשה לאחרונה לא רלוונטיים ספציפית לגבי הבחור אלא לגבי כל העולם, ומכיוון שהוא הכי קרוב אלי אז אני מייחסת מיידית. אני רואה שיש לי פחות סבלנות בעבודה, אם כי משתדלת להפגין את זה כמה שפחות. על הנסיעות בתחבורה הציבורית אין מה לדבר. ואז ניסיתי לקחת צעד אחורה ולחשוב שמה שקורה הוא באמת רחב יותר מהראיה הכוללת שלי, ושאני סובלת מגל גדול יותר של דכאון שנמשך מאז הריב ההוא.
וזה בסדר, זה לגיטימי. אני בנאדם שסובל מדיכאון. זה פחות עניין של בא והולך ויותר באיזה ווליום הוא נמצא. זו פרספקטיבה שעוזרת לי, למרבה הפלא. שאני לא לגמרי יכולה לסמוך על עצמי.
אז יום הנישואין היה חמוד. השארתי פתק עם לב, הוא שלח הודעה מקסימה. אני קניתי לו מתנות שטותיות, הוא הדפיס תמונות מהשנה האחרונה ועברנו עליהן ביחד. אחרי הרבה התלבטות מעייפת - אף אחד לא רוצה לצאת גורם מדכא או לא מאפשר - הוסכם להזמין אוכל. בסדר. לקראת הסופ"ש נסענו למלון סופר יקר כהטבה מהעבודה ולמרות המון התלהבות ראשונית, זה לצערי עבר. לא אלעיט אתכן בפרטים, אבל... אבל זה חלק מהדיכאון. זה המצב. הוא היה בכאבים, אני הייתי עייפה. ההתלהבות הפכה לבאסה שזה עוד משהו שמתפקשש. אני הייתי סבלנית, הוא היה אוהב. בסוף במקום להישאר אחרי הצ'ק אאוט ולהשתמש במתקנים, נסענו להורים שלי וראינו נטפליקס. אח"כ נסעתי לפגוש חברות והוא נמנם עד שאחזור וניסע הביתה.
שקט. רגוע.
בשישי ניקינו את הבית וכל אחד בענייניו ובערב הכנו שניצלים (באמת שכבר לא נעים לי עם בשר. במיוחד לא עוף) ותפוחי אדמה בתנור, וראינו סרט. שקט. רגוע. בשבת נסענו לראות את תערוכת 'זמנים מודרניים' במוזיאון ת"א לאומנויות, ואני נלחמתי עם הפה הגדול שלי כי כמובן שהיה תור של יותר משעה להיכנס לתערוכה, וכמו שאני מנסה להקדים לכל דבר ולעשות אותו מיידית ושלא ישאר לי לרגע האחרון, כך הוא עושה הכל בדקה ה-90, נתמודד עם זה כשזה יגיע, למה למהר. אז זה היה היום האחרון של התערוכה, אבל רצינו לנסוע... דיברנו על זה הרבה לפני כן וכל פעם התפקשש. אז יום אחרון ונוסעים, ואני מגיע ב-mindset שלילי כי הכלב התחרפן לפני שיצאנו וכמובן שהבחור מפעיל את כל הטריגרים שלו בהחלפת תיקים והתעסקות ואז יורד לאוטו ואני צריכה להתמודד עם זה. ואז הגענו לתערוכה, ואחד מהעובדים בקופה חוזר ואומר בקולי קולות, צורח בראש שלי, ממש צורח, שיש תור עצום, שעה וחצי... נכנסנו בכל זאת. נעמדתי בתור ושלחתי אותו לצלם דברים. ובפרקטיקה אני זועמת, למה הכל חייב לחכות לרגע האחרון, למה לא יכולנו לבוא מתי שאנחנו רצינו, למה אני שורפת יום שבת בתור הזה... הוא חוזר לתור ושולף את הפלאפון ומנסה להראות לי סרטונים שיסיחו את דעתי ורואה שזה לא עובד. ואני לא רוצה שזה יעבוד. אני הולכת לתערוכה ליד, וממנה לתערוכה אחרת, וזה רק 5-10 דקות אבל אני מדברת עם עצמי. אין תועלת בכעס. אין לו אשמה פה. זה רק תור, ולא שהיית עושה משהו יותר פרודוקטיבי עם הזמן הזה. מה יעזור הכעס?
כשאני חוזרת, אני כבר רגועה יותר. הוא הולך לראות תערוכה אחרת. קצת מדברים. אחרי שעה ומשהו, נכנסים. התערוכה אכן מאוד יפה. לא יודעת אם שווה את ההייפ, אבל בסדר. העיקר שעשינו וי. מסתובבים עוד קצת במוזיאון. רעבים. הולכים ברגל לאבן גבירול כי הוא רוצה שווארמה או פלאפל או משהו, ואני נושכת את השפתיים כי זה נחמד שהוא רוצה, אבל אני מנסה לצמצם בשר. הולכים. מוצאים המבורגרייה סימפטית. אני שוקלת לקחת צמחוני ובסוף לוקחת צ'יזבורגר כי הוא מציע. סתומה. אבל היה טעים. הוא רואה שאני מתעצבנת כי אנשים מדברים בקול ודוחפים בתור, ו-3 ילדים שאף אחד לא רוצה להשגיח עליהם שולפים מפיות מהדיספנסר ודוחפים ידיים עמוק פנימה. אני מבקשת מגורם שאני מזהה כקשור שאולי ידאג שלא יכניסו ידיים למשהו שכולם אמורים להתעסק איתו. הבחור שואל אם אני רוצה לעבור למקום ליד, יותר ריק. אני מסרבת, בשקט. דקה שתיים. יהיה בסדר. רצית פה. בסוף מגיע תורנו ומישהי מאחור כבר מטפסת עלינו - הבחורה מאחורי הדלפק לוקחת כסף וזו שמאחורי, עלי, מתעקשת כבר להזמין ונאלצת להיענות שרגע, כשתסיים לטפל בנו. פרחה. מגיעה שתייה, הולכים לשבת בפנים. הפרחה המטפסת נוזפת בבת שלה שלא שמרה על הכיסאות שלהם. שורטס בדוגמא מנומרת. אני מציעה לבחור לשבת במקום אחר שהתפנה בגלל ששם תהיה לו תמיכה לגב. האוכל טוב. גם השתייה. נרגעים ומחייכים. זה חלק הרבה יותר סימפטי בחופש שלנו. כל הכבוד שיצאנו מהבית.
בערב אני אצא, שוב מכריחה את עצמי למרות שהרפלקס תמיד יהיה להישאר בבית ולהתחבא, לצאת עם השכנה לשעבר לטיול עם הכלבים. בשלב מסוים נדבר על מתכונים ומשם בשני צעדים דרמטיים - אחי וגיסתי יכינו שני מתכונים של הדוד והדודה לאזכרה לסבא וסבתא - מה קרה לדוד ולדודה - התאבדו, שנה שעברה - מגיעים לזה. משונה. מאיפה הם צצו עכשיו? אלה ימים כאלה, כנראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה