*
חדר חשוך.צעדים נשמעים מרחוק, הולכים ומתגברים לאיטם.
הדלת נפתחת בחריקת צירים איטית, אור נכנס מהמסדרון.
לתוך החדר פוסעת ג'ינג'ית עייפה, משתעלת מהמחנק ופותחת חלון. על המדפים יש אבק. היא מכה קלות כסא מאובק, ומתיישבת.
*
כמעט שנתיים מאז שכתבתי פה, וגם אז זה היה קטוע.
אם אחפור ממש עמוק, אוכל לומר שלא יותר מדי השתנה בתמונה הגדולה, אבל אם ניכנס לפרטים אז בעצם הכל זז טיפה.
הגיזרת עדיין מדהימה. התחילה גן עירייה ולמרות שזה התחיל בטוב, הצהרון מהווה אתגר אין סופי והתחיל להשפיע לרעה גם על הגן. מלבד העובדה שאיחדו צהרונים עם ילדים גדולים יותר, גם המטפלות כל הזמן משתנות ולא מצליחים להישאר עם הצוות הקבוע, וזה כבר מחלחל להרגשה הטובה שיש לה מהגן, ברמה שאתמול היה צריך לאסוף אותה מוקדם כי היא העבירה את היום בפרצי בכי.
היום אני עובדת מהבית אז הבטחתי לה שאאסוף אותה לפני הצהרון, אבל השינוי הדרמטי בין הילדה שאני מכירה לבין היבבות והבכי וחזרה לילדה המדהימה שאני מכירה הייתה אחרי שיחות רבות, כשאני אמרתי לה שגם אני ואבא שלנו פוחדים לפעמים וגם כשהיינו ילדים פחדנו, והיא העלתה רעיון ממשהו שראתה בטלוויזיה, לגמרי לנעול את הפחד בכלוב. ברגע שעשינו את זה והצבתי את זה כפתרון פרקטי ובר ביצוע, חזרה הילדה שלי בכל הדרה.
אני מחכה לשמוע מהגן אם יש חדש, אבל היא שם רק שעה וחצי ואני מחכה בסבלנות וברוגע. חשוב לי לציין שעד לאתמול, היא הייתה הולכת לגן בשמחה ולא בכתה ולא יללה, ומה שהיה אתמול היה כל כך שונה מהילדה שאני מכירה... אוף. לגבי הצהרון, דיברתי כבר עם המנהלת, שלחתי הודעות לראש העיר על השילוב שפשוט לא עובד, דיברתי עם מנהלת הגן ואני אמשיך להציק. בלי צוות קבוע ועם המוני ילדים שגדולים ממנה בשנתיים ועוד - פלא שהיא פוחדת?
עדיין עובדת על אותם נושאים. היה לי מאוד קשה כשהתגלה שהבוסית הולכת לעזוב, מן הסתם, וזה היה משבר לא פשוט, אבל הבוסית החדשה שהגיעה היא אחלה ומצאתי יותר ויותר את האומץ שלי בתלוי במקום ולא באנשים. באים והולכים ואני שם.
הייתה גם ידידות קרובה עם מישהו בן גילי, שהתקרבנו והתקרבנו עד שהיינו נפגשים להליכות לפעמים בערב. לפי ההגדרה לא קרה שום דבר רומנטי או פיזי, אבל היה לי חבר נפש והייתי פחות לבד. היינו מתכתבים ומדברים ויושבים לקפה כמה פעמים ביום, וכל הזמן היה עם מי לדבר ולצחוק וממי לחייך.
אבל בשלב מסוים כנראה התקרבנו מדי, והוא פתאום נעלם.
המשיך להגיע לעבודה, כמובן, אבל ניתק קשר. הפסיק לשלוח הודעות, להציע להיפגש לקפה, לתקשר. נעלם. ענה אם שלחתי משהו אבל הוא עצמו התנתק.
כתבתי לו מתישהו שאשמח להסבר, והוא אמר בהזדמנות בשמחה ובזה זה נגמר.
הפעם היחידה שהוא העז להסתכל עלי במשרד מאז הייתה אחרי שאבא שלי מת. בא להציע תנחומים. מאז כלום.
כן, גם זה קרה. אבא שלי מת.
לפני 10 וחצי שבועות. לא שמישהו סופר.
אפשר לעשות את הדרך הארוכה של הסיפור, אבל בשורה התחתונה, מאז שחלה בקורונה לפני שנה ומשהו ואיבד את מעט האוטונומיה שנשארה, תהליך הדעיכה עוד יותר הואץ. הוויתור על הנהיגה קצת אחרי - שכלל התנגדות של הילדים ואחרי שמרדו בנו, תאונה שהשאירה את אמא שלי עם פנס בעין - לחץ עוד קצת על הגז, למרבה האירוניה. הוא עדיין יכל להתנייד עם הקלנועית אבל כבר לא יכל לעמוד, ולמרות שהיה לו עובד זר שהקל על המצב ותמך בו, הנפש נחלשה.
לאט לאט הוא החליט שנמאס לו.
ומתישהו בחודש מאי הוא נכנס למיטה ולא רצה לצאת יותר. והוא הפסיק לאכול. והפסיק לזוז. והפסיק לרצות משהו חוץ מהמוות. ואחרי שאמר את זה לרופאים, עברו לפורמט הוספיס בית ואז היה יותר ויותר קשה להבין מה הוא אומר. אחרי הביקור האומלל האחרון (ביום שישי, כשהוא הבין מה קורה אבל התקשה לתקשר, והסכים שיורידו אותו לסלון עם כולנו אבל לא הצליח להחזיק את עצמו בכסא והוחזר למעלה) דרבנתי את אמא שלי להתחיל עם המורפיום, ויומיים אח"כ וטיפת מורפיום יחידה, הוא לקח נשימה אחרונה וכמו שהוא, סגר את הפינה עוד לפני שמישהו התעורר, כדי שלא נספיק לעשות תכניות.
העובד הזר נכנס לחדר של ההורים שלי ב-5 ומשהו בבוקר, ואז העיר אותה ואמר שאבא שלי הלך כנראה ממש לאחרונה, כי הוא עדיין חם.
כשאמא שלי נכנסה לחדר העבודה, הדבר היחיד על השולחן היה התיקייה עם המסמכים לגבי החלקה בבית הקברות. למחרת קברנו אותו.
השמיכה של "זה מה שהוא רצה, הוא הלך בדרכו" לא מכסה את כל הכאב. אבל השבוע לראשונה התחלתי ללכת עם בגדים שהם לא רק שחורים. ועברו כמה ימים ברציפות שלא בכיתי. הוא הלך איך שהוא רצה, וכרגיל לא היה לו אכפת מה האחרים חושבים על זה.
לפני 5 ימים הייתה היומולדת שלו.
עוד 9 ימים תהיה שלי.
מישהי הציעה שהפעם אחגוג על אמת כי לא תהיה לו דרך להרוס לי את זה.
אז הגיזרת מדהימה. הולכת וגדלה והיא כל העולם והיקום והחיים עצמם.
והיא נותנת לי כוח ולוקחת אותו, ונותנת השראה ותקווה והכל.
ועם כל היתר מתמודדים, לפעמים יותר טוב, לפעמים פחות טוב, ומקווים שישתפר.
*
אחרי כמה דקות של דממה, היא קמה לאט מהכסא, צועדת לדלת, מכבה את האור, לוקחת אוויר, ויוצאת.
הדלת נותרת פתוחה מאחוריה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה