השרביט החם: נהיגה

 בהשראה מכאן.

יש לי רישיון כבר כ-15 שנים, שזה יחסית מאוחר. כמו מרבית הדברים בחיי, לא עשיתי את הרישיון בשבעל עצמי. גרתי בקצה אחד של העיר והחבר שלי דאז גר בקצה השני, ובסופ"ש הדרך היחידה שלי להגיע אליו אחרי ארוחת שישי הייתה שיקפוץ לאסוף אותי או שאחכה שאחי ואשתו יסעו הביתה ויקפיצו אותי בדרך. ערב אחד הוא היה צריך לאסוף אותי וקצת קיטר, או אפילו לא אבל בכל מקרה אני הרגשתי לא נעים (זה צריך להיות על המצבה שלי) והופה, הוא המליץ לי על מורה הנהיגה שלו ויצאתי לדרך. למדתי על ידני, ואני בקושי זוכרת משהו, אבל התחברתי לזה מיידית. אף אחד במשפחה לא ידע שהתחלתי ללמוד, וגילו רק כששאלתי מי במשפחה עבר טסט ראשון, ואז הרמתי יד. זה היה המקרה הראשון שהרגשתי שהתעליתי על האחים שלי, שכן רק אבי, הנהג המדופלם של המשפחה, עבר בטסט ראשון, והוא נוהג בערך מגיל 12 (ת"א הישנה).

אני מאוד אוהבת לנהוג (בין-עירוני). המוח עובר לטייס אוטומטי ואפשר לברוח מהכל. אני יכולה לנהוג במשך שעות, ואכן בפעם האחרונה שהיינו בחו"ל אני נהגתי 90% מהזמן. בחו"ל זה בכלל תענוג, אם כי בנהיגה עירונית אני הרבה יותר לחוצה ועצבנית. בבית, לעומת זאת, אני נוהגת די מעט - הדרך לעבודה וחזרה היא יותר פקקים מכביש ואני משתגעת מצורת הנהיגה של אחרים ומגיעה הביתה עם סכין בין השיניים ולחץ דם בשמיים, אז ויתרתי על התענוג. בנהיגות של סידורים למיניהם בן הזוג בדרך כלל נוהג, ובכלל כשאנחנו ביחד בארץ אני אנהג רק אם מדובר בנהיגה בחושך ו/או במקומות שהוא לא מכיר, כי הראייה שלו לא להיט ובחושך בכלל עדיף לא להסתבך.

אצל ההורים שלי, לעומת זאת, אבא שלי הוא הנהג. אין מה לדבר. שתי סיבות עיקריות - אמא שלי פוחדת לנהוג בין עירוני בגלל המהירות, ולא עושה את זה בכלל. לא חושבת שהיא אי פעם עשתה את זה. כמו כן, אבא שלי הוא קוץ ביקורתי ובמעט הפעמים שהייתה נוהגת איתו בתוך העיר, הוא רק היה מבקר את הנהיגה שלה. והיא, שגם ככה לחוצה ועצבנית, החליטה לוותר על התענוג, אז הוא הנהג הקבוע בכל. כשהיא פוגשת חברות מחוץ לעיר, הוא מסיע אותה, שורף כמה שעות ואז לוקח אותה בחזרה. כשהיא רוצה לראות תערוכה, כשיש לה סידורים... הכבוד לנהיגה של אבא שלי בא לידי ביטוי גם ברכבים שלו, שהיינו מכנים באהבה "הפילגש". כשעוד יכל לעמוד יציב על שתי רגליים, היה מעביר שבתות בבוקר בלשטוף את הרכב ואז לייבש, לעשות לה וקס, סידורים ותיקונים קטנים, סיפור אהבה אמיתי. בגלל זה גם כל הנהגים הצעירים היו מתעללים באוטו של אמא. את האוטו של אמא היה אפשר לכסח אבל האוטו של אבא היה סיפור אהבה שאין כמוהו. זה גם הוביל לכך שכשהורים נסעו לחו"ל, ובשלב זה או אחר היו תאונות עם הרכב של אבא (אחי האמצעי עם משאית שהורידה מראה צדדית, אני, בתאונה הראשונה שלי, באמצע הלילה, עם מכונית משטרה וגירוד לאורך כל הרכב שאבא שלי שמע דרך הדיבורת...), היה מדובר בחשש הכי גדול שאי פעם היה לנהג הצעיר. לשם שינוי, אבא שלי היה מגיב באבירות ואומר "העיקר שאתם בסדר", אבל היה כאב אמיתי בעיניים.

אבל אל תדאגו, כי עכשיו תוכלו לשמוע איזה בן זונה הוא. בנסיעה האחרונה לחו"ל בפורמט משפחתי, לצרפת (שגם אז היה חסר כי אחי הבכור החליט שלא מתאים לו טיול שלם איתנו בגיל 23, והצטרף רק בפריז), נדפקנו עם מכונית ההשכרה וקיבלנו רכב ידני. אבא שלי אמנם נוהג מגיל 0 וידע בזמנו על ידני, אבל בגלל הנכות הרישיון שלו תקף רק לאוטומט, וכשחברת ההשכרה בצרפת אמרה 'זה מה יש', זה אמר שרק אחי האמצעי יוכל לנהוג (טכנית אבא שלי היה יכול לנהוג, אבל בגלל הביטוח לא רצו להסתכן). עכשיו, הברנש היה בן 21 בשלב הזה, ולדעתי על תרופות שהיו מאריכות מאוד את שעות השינה שלו. אבא שלי היה מתחרפן מזה שהוא קם מאוחר ושכולנו תלויים בו לנהוג, וכנראה גם איבד את העשתונות כי נלקח ממנו הכוח העיקרי שלו בטיול הזה והוא, כמו כולנו, היה תלוי במישהו אחר.

נקודה למחשבה - אולי זו חלק מהסיבה שכולנו כל כך נבהלנו מהרצון לקחת לו את הרישיון?

בכל מקרה, אני לא זוכרת את הנסיבות המדויקות אבל הוא היה על הקצה, ויום אחד בעודנו ברכב הוא התחיל לצרוח כמו מטורף ואיים להעיף את אחי מהבית, צורח וצווח שברגע שחוזרים לבית הוא זורק אותו ובלה בלה בלה. אחי לא היה במצב הנפשי הכי טוב ואבא שלי ידע את זה. באותו הרגע, אני בת ה-14 השבתי ביבבות שאם אח שלי יוצא מהבית, אני הולכת איתו ויצאתי מהרכב. בסוף הטיול אבא שלי לקח את כולנו למסע קניות כפיצוי. עאלק. בסופו של דבר אחי עזב את הבית רק 6 שנים אח"כ, אבל כמו שאמרתי, זה היה הטיול המשפחתי האחרון.